top of page

אסף גולדשטיין

_G3A9552.JPG

שלום, שמי אסף גולדשטיין, בן 38  נשוי לשלי, אוהב לבשל ולארח ואני עובד בתור מרצה ויועץ בתוכנית עמיתים לזכויות של משרד הבריאות והחברה למתנ"סים.


בצעירותי הייתי תלמיד ישיבה מצטיין, מה שנקרא "עילוי" והייתי עסוק במחשבות על העתיד שלי, השידוך שיגיע, יציאה לעבודה... אבל איך אומרים האדם מתכנן ומלמעלה יש תוכניות אחרות..


באותה תקופה חוויתי מספר אירועים קשים שטלטלו אותי. חבר קרוב מהישיבה שלי נהרג בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים, הלחץ של המסגרת בישיבה, הדאגה מהיום שאחרי סיום הלימודים בישיבה והקריעה בין העולם החילוני בו גדלתי לחברה החרדית שבה התחנכתי בשנים אלו, לא עשו לי טוב.


התחלתי לשוטט ברחובות בני ברק עם תחושה של ריקנות וחיפוש עצמי נואש. לאט לאט התחלתי לחוות דיכאון. בהמשך התחלתי לחוות קשיים נפשיים בקבלת החלטות בדברים הקטנים של החיים, כמו איזה מיץ לקנות בסופר, כל החלטה קטנה לוותה אצלי בהתרגשות יתר.
לסביבה זה אולי היה ברור שלא הרגשתי טוב נפשית והייתי צריך לקבל עזרה, אבל לי זה לא היה כל כך ברור. אני תמיד חשבתי שלטיפול נפשי הולכים אנשים שהם "משוגעים" כמו שהיו מראים בסרטים וכמו שמקובל לפעמים לחשוב. אני חשבתי ש- או.קיי אני בדיכאון, במשבר גיל ה-20, לא תיארתי לעצמי שאני בעצם חווה התמוטטות נפשית.



אבל אז המצב התחיל עוד יותר להידרדר והתחלתי לחוות התקפי חרדה לפני השינה בתחושות שווא שלא אקום בבוקר. בנקודה הזו אימא שלי שראתה אותי חוזר בשבתות חופשה מהישיבה אמרה לי: "אסף אתה צריך ללכת לקבל טיפול בשלוותה". רציתי מאוד לקבל טיפול אבל זה לא לי היה פשוט.
גיל 20! מה אני אגיד בשידוך? מה אני אגיד בעבודה, צבא ?ובכלל איך החברה תראה אותי...
בחרתי להמשיך לסבול רק בגלל הסטיגמה שיש בבריאות הנפש וגם אני סבלתי מאותה סטיגמה מוטעית.


אבל לאחר התדרדרות נוספת במצבי, ההורים שלי קיבלו החלטה ופשוט באו ולקחו אותי למיון בשלוותה.
בשלוותה אובחנתי עם סכיזופרניה והפנו אותי לטיפול יום במשך תקופה של 4 חודשים, בהם עברתי תהליך שכלל טיפול בשיחות, מפגשים קבוצתיים וטיפול תרופתי. בהמשך הפנו אותי לשירותי שיקום שעזרו לי להשתלב בתעסוקה ובקהילה ולאט ובהדרגה החלמתי. זכיתי לבנות בית בישראל וכיום אני עוזר להרבה אנשים למצות את זכויותיהם בתחום בריאות הנפש. 


בדיעבד אני יודע שאם עוד מהתחלה, בתקופה של הדיכאון הייתי הולך לטיפול ומקבל את התמיכה המתאימה היה נחסך ממני הרבה מאוד סבל בדרך.
היום חשוב לי להגיד שזו לא בושה לא להרגיש טוב וזו בטח לא בושה לגשת לקבל עזרה. אל תשארו עם זה לבד. 

bottom of page