top of page

אורי שכטר

_G3A7482.JPG

שמי אורי שכטר, בת 22.

 

עברתי הרבה בתים כשהייתי ילדה, אז גדלתי גם בערים וגם בקיבוצים שקטים עם המון טבע. אני גרה במקום רגוע ויפה כזה היום, עם המשפחה שלי שאני קרובה אליה מאוד. יש לי שלושה חתולים וכלבה, שהם עוד אחים למשפחה.


תמיד הייתי ילדה מופנמת שאוהבת לשקוע בדמיונות והרהורים, והעדפתי לתת את תשומת הלב למעט חברויות קרובות. נרתעתי מקבוצות ומדיבור, נהניתי להקשיב להסתכל מהצד.

 

גדלתי עם הרבה אהבה לאומנות- לשיר, לרקוד, לצייר, אבל האהבה הגדולה שלי תמיד הייתה תאטרון, ולמרות הפחד להופיע כבר מאז היסודי הייתי במסגרות של תאטרון. למרות שזה גרם לי לשקשק בכל פעם לפני הופעה, זה תמיד היה שווה את זה בסוף, ושם יכולתי להביע את כל הרגשות שהיו עצורים אצלי ביומיום.

הייתי ילדה ונערה שקטה, תלמידה טובה וצייתנית שלא עושה בעיות, אבל לא הצלחתי להגיע לבית ספר במשך יותר משבועיים רצוף.

 

התופעה הראשונה שאני זוכרת היא שבגן הייתי חייבת לגעת בכל דבר ארבע פעמים. כל נגיעה סימנה לי שני הורים ושתי אחיות ביחד, ולא יכולתי לגעת בשום מספר אחר, מה שהיה מעכב אותי וגם גורם לי לבכות מתסכול. אחר כך המחשבות הטורדניות והטקסים היו משתנים - היו תקופות של חרדה ממחלות ושטיפת ידיים מוגזמת עד שהעור על הידיים התפורר, לבדוק מנעולים ושעונים מעל עשר פעמים כי לא הייתי בטוחה... ובכל פעם שנלחמתי בדבר אחד, מחשבה אחרת הייתה צצה. הייתי מזהה שהיא לא הגיונית, אבל זה לא גרם למצוקה לפחות, ככה שהייתי נכנעת לטקסים רק כדי להעלים את החרדה באופן זמני, לעשות לה "סנוז".  

 

זה השתלב לי גם לפחד מסיטואציות חברתיות- פחד שאני אעשה משהו מביך, שיש לי משהו על הפנים, שכולם שופטים אותי- והמחשבות האלה היו מתגלגלות לי בראש בלי הפסקה ומשתקות אותי. כל יום לקום לבית ספר היה מלווה בכל כך הרבה מועקה. הרגשתי מותשת מלהיות ליד אנשים: כל הזמן היה לי דופק מהיר, הזעה, הסמקה, רעד, ולפעמים גם גמגום והתקפי חרדה. כשניסיתי לדבר לא יצא לי קול מהגרון מול אנשים. אובחנתי בתיכון בחרדה חברתית ומאוחר יותר גם בOCD, ומאז הייתי בטיפול פסיכולוגי ממספר סוגים, שעזר לי פלאים וממשיך לעזור לי.


כיום אני סייעת בגנון, ומנחה בעמותת רקפת לנערים ונערות המתמודדים עם ביישנות וחרדה חברתית. בהשוואה לילדות אני במקום אחר לגמרי - למרות שתמיד נשאר הגרעין של הקושי בפנים, הוא מתפרץ לעתים רחוקות יותר.


אני זאת שהתחננה להורים שלי ללכת לטיפול, כי ידעתי שמשהו לא בסדר ושקשה לי עם דברים שאמורים להיות ממש פשוטים, ורציתי לעזור לעצמי. ידעתי שיש בי מעבר לפחד ועצב. ההקלה הייתה עצומה כשקיבלתי את האבחנה, כי זה עזר לי להפריד את עצמי מהקושי, ולדעת שאני הרבה יותר מזה, ושמכירים את מה שיש לי, מה שנותן לי תקווה.


יש לי דרך להחלמה ויש לי כלים כדי לעזור לעצמי, ואני לא לבד. למרות שיש לנו יותר מודעות היום לגבי קשיים נפשיים, עדיין יש הרבה מאוד סטיגמות וחוסר הבנה.

 

הייתי רוצה שיבינו שלא כל מי שמפציץ וקולני בראיון עבודה או בקבוצות חברתיות למשל הוא זה שיש לו הכי הרבה ערך להציע. לפעמים מי שלוקח לו זמן להיפתח בגלל קשיים שונים, ברגע שהוא מקבל גיבוי ואמונה, מביא עולם ומלואו. הרבה מהקשיים הנפשיים מראים דווקא על יצירתיות ואינטליגנציה, אז יש צד שני למטבע שמתפספס, כי רואים באנשים כאלה שבריריים או חלשים. עם טיפול נכון אלה אנשים שיודעים להתמודד עם הרבה כאב וחוסר נוחות, ויש להם תעצומות מטורפות להתמודד עם החיים.


לפעמים אלו האנשים החזקים ביותר.

:) מוזמנים ליצור קשר

  • Facebook
bottom of page